Chasidut על שמואל א 3:14

(יז:) אמר רבי יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר (ישעיהו ו׳:י׳) השמן לב העם הזה וכו'. מיתבי השב בינתים מוחלין לו לא שב בנתים אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו. לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור. הענין בזה דהנה זה נקרא גזר דין אצל השי"ת, כדאיתא במדרש (תנחומא שמות יח) שהקב"ה נכנס למקום שאין רשות להם לכנוס ושם חותם את הדין. וביאר בזה כבוד אאמו"ר הרהגה"ק זללה"ה, שהשי"ת נכנס חדר לפנים מחדר בעומק הלב של ישראל, ואם יש נקודה אחת אשר בזאת הנקודה לא עשה את החטא בזדון וביד רמה, בזאת הנקודה מעמיד אותו, וכמו שנאמר (איוב ל״ג:כ״ג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו. זה ג"כ מורה שאם ימצא בעומק הלב של ישראל נקודה אחת מני אלף, אשר זאת הנקודה לא היתה מסכמת על החטא, וזה הוא הזכות שלו, וזה הכל ביחיד, אבל בצבור, וצבור מורה על כללא דסגיאין, היינו שהצבור אחד מברר בחבירו, והיינו שאם ימצא רק באחד מן הכלל זאת הנקודה, בזה מברר את כל הכלל. והנה איתא (ספרי פ' שלח) אין צבור מזידין, היינו שבהכלל אי אפשר שיעשו כולם בזדון, ממילא אין שייך גזר דין אצל צבור. ומסיים הגמ' (שם) וגזר דין בצבור מי מיקרע והא כתיב (ירמיהו ב׳:כ״ב) כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני, לא קשיא כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כאן בגזר דין שאין עמו שבועה וכו' שנאמר (שמואל א ג׳:י״ד) לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה. אמר רבא בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה. אביי אמר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. ולזה איתא בש"ס (מגילה לא:) בר"ה קרינן וד' פקד את שרה ומפטירין בחנה. כי באמת כתיב קודם (שמואל א ב׳:כ״ז) ויבא איש אלהים אל עלי וגו' עד וכל מרבית ביתך וגו'. ואיתא (בספרי) זה אלקנה אביו של שמואל, ומה חידש שמואל בנבואתו הלא כבר היה לו המאמר הנבואה הזאת מאביו. ורק חידש בזה מה שמסיים בנבואתו, אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה. והדיוק מזה בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים, שאפילו לגזר דין שיש עמו שבועה יש ג"כ תיקון, כי מקודם אצל אלקנה לא היה שום תיקון לנבואתו, וזה חידש שמואל שאין שום דבר בעולם שלא יהיה לו תיקון. וזה שמפטירין בחנה שאפילו לגזר דין שיש עמו שבועה ג"כ יש תיקון:

בזוהר במדרש הנעלם (זוהר ח"א ק' ע"א) מהו יקח נא מעט מים וגו' (בראשית יח ד), ואקחה פת לחם וגו' (בראשית יח ה), וימהר אברהם וגו' (בראשית יח ו), כד אתא ר' דימי אמר לא מצאה הנשמה תועלת לגוף, אלמלא מה שרמז בכאן רמז הקרבנות, בטלו הקרבנת לא בטלה התורה, האי דלא אעסק בקרבנות ליעסק בתורה ויהני ליה יתר, דאמר ר' יוחנן כשפירש הקב"ה הקרבנות, אמר משה רבונו של עולם תינח בזמן שיהיו ישראל על אדמתם, כיון שיגלו מה יעשו, אמר לו יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשבילה יותר מכל הקרבנות שבעולם, שנאמר (ויקרא ז לז) זאת התורה בשביל עולה, בשביל מנחה, בשביל חטאת, בשביל אשם. והקשה הגאון אלגזי בספר מעולפת ספירים בעמוד תורה סוף ע"א, היכא מוכח דגדול יותר, דלמא שקולים הם. והנ"ל בזה, דהוא מוכח דגדול תלמוד תורה יותר מן כל הקרבנות, שנאמר (שמואל א' ג יד) אם יכופר און בית עלי בזבח ומנחה, ואמרו רז"ל (בר"ה דף י"ח.) בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אך מכל מקום היה מקום לומר דהוא אינו מוכרח דתלמוד תורה גדול יותר, דהא חזינן דבקרבנות גופה יחדה התורה על חטא זה קרבן זה מכפר, ועל זה קרבן זה, ומשום זה אינו מוכרח דקרבן זה גדול מקרבן זה, דכשם שזה אינו מכפר על של זה, כך זה אינו מכפר על של זה והבן, אם כן הכי נמי בתורה אם היא מיוחד לעון של בית עלי שאין קרבנות מכפרים, לעומת זה התורה אינה מכפרת על מה שהקרבנות מכפרים, ואין זה מדת הקל וחומר, דכך טבע של הכפרה שיהיה לכל חטא כפרה מיוחדת, כמו שמצאנו בקרבנות גופיהו כמ"ש לעיל. אבל אחר שמוכרח מפסוק זאת התורה וגו', שהתורה מכפרת על כל מה שהקרבנות מכפרים, אם כן ממילא מוכח דתלמוד תורה גדול יותר מכח הא דבית עלי, שהרי מכפר אפילו מה שאין הקרבנות מכפרים, ודו"ק.

ונחזור לענינינו לדברי זקני הגאון מהרש"א ז"ל, דכינויים אלו שמשותף בהן גם בני אדם, אין שמו של הקב"ה נקרא כן. והנה יש להבין איך שייך לתארו ולכנותו כלל בתארים שמשותפים בהן בני אדם אף לתואר וכינוי. ויתורץ על פי מה שפירשתי הפסוק (פרשת עקב, דברים י יב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. דהנה שמעתי דבאמת אין רחמנות וחנינה וחמלה בטבעי הברואים, רק הוא השפע מרחמנות הבורא על ברואיו. ונמצא כל מה שנראה רחמנות לשום נברא, הכל הוא רחמנותו יתברך שמשפיע מרחמנותו יתברך על ברואיו, עד כאן שמעתי ונתקבל לי. ונראה לי דכן הוא בכל התוארים כמו חכמה וכדומה, על כן תקנו חכמינו ז"ל (ברכות דף נ"ח.) בנוסח הברכה שמברך על ראיית חכמים, שנתן מחכמתו, או שחלק מחכמתו, וק"ל. וזה יצא ללמד על כל הכלל כולו, דהוא יתברך מקור החכמה והמדע וכל הטובות, ואין זו שום דבר נוסף למהותו רק עצם אלהות, ואם כן איך יהיה זה בברואיו, רק הוא השפעה מאתו יתברך. ועל פי זה מבואר הפסוקים מה ה' שואל מעמך, מעמך דייקא, כי אם ליראה שאין בו יתברך שאיננו ירא מפני כל, על כן זאת מאתך, אבל שאר כל מדות הטובות הם השפע מאתו יתברך. ועל פי זה מתורץ הקושיא הנ"ל, דבאמת אין שום נברא שותף ע"ד האמת בתוארים אלו כלל וכלל, רק מה שתמצא אפס קציהו בברואיו, אינו שלהם רק שלו יתברך, והוא בעצמו מעין רחמנותו הגדולה שמשפיע ממנו על ברואיו, כנ"ל. ועל פי זה פירשתי הפסוק (תהלים קמה ט) טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. דנראה שהוא כפל ענין במילות שונות. אבל לפי מ"ש יתבאר היטב, דאמר טוב ה' לכל, וקשה הא הברואים גם כן משותפים במדת טוב, דכמה וכמה בני אדם טובים ורחמנים בטבע יש בעולם, ומטיבים עם כל לפי היכולת שבידם מצד הרחמים, לזה אמר ורחמיו על כל מעשיו, ר"ל דרחמיו יתברך מושפע על כל מעשיו, ואם כן אף הרחמנות הנ"ל אין מתייחס להם רק לו יתברך, והבן. והנה בילקוט תהלים סימן קמ"ה ורחמיו על כל מעשיו, ר"י דסכנין בשם ר' לוי טוב ה' לכל, ומרחמיו הוא נותן לכל הבריות. ועל פי זה פירשתי (בתפלה למשה תהלים כה יב) גם כן הפסוק מי זה האיש ירא ה', דה"א דהאיש, משמש במקום מן, או של, כמו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, שפירוש רש"י דזה אשוריו ותהילותיו של האיש. ועל פי זה יבואר מי זה האיש, ר"ל איזה דבר הוא של האיש, לזה אמר ירא ה', אבל שאר כל הדברים הם השפעה מאתו יתברך. ועל פי זה פירשתי גם כן מה שאמר שלמה המלך ע"ה (סוף קהלת יב יג) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וגו' כי זה כל האדם. ר"ל רק זה אשר ירא, הוא כל אשר לאדם, אבל שאר כל הדברים הם השפעה מאתו יתברך כנ"ל. ועל פי זה פירשתי גם כן הפסוק (ישעיה (נד טו) נ"ד ט"ו) הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול. ר"ל דאמר יתברך לישראל הן זאת מה שהאדם גור יגור, דהיינו שירא מאלקים, הוא אפס מאותי, ר"ל שאין זה ממני. אבל שאר כל הדברים כמו ג' הסימנים שאמרו רז"ל (יבמות ע"ט.) שיש באומה זו ביישנים רחמנים גומלי חסדים, הוא משום שיש לישראל דביקות יותר להבורא יתברך מכל הברואים ושוכן ביניהם, כאמור (שמות כט מה) ושכנתי בתוך בני ישראל, על כן יש להם השפעה יותר מכל הברואים ממדותיו יתברך, וביישנים הוא שורש ענוה, כי העזות היפך הביישן, וק"ל. וזה אמרו יתברך דרק היראה הוא אפס מאותי, אבל שאר המדות טובות מי גר אתך, דהיינו הש"י השוכן אתך עליך יפול, משרה ומשפיע עליך ממדותיו, ויפול לשון השראה, כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה יח), והבן גם זה. ועל פי זה תפרש אמרם ז"ל במו"ק (דף כ"ז ע"ב) אמר הקב"ה אין אתם מרחמין עליו יותר ממני, ולא אמר לא תרחמו עליו יותר. רק דהכי פירושו, דהלא לא יצוייר לכם רחמנות עליו יותר, רק מה שהוא ממני דהיינו השפעה מרחמנותו, ואם כן דעת לנבון נקל דלא אפשר שתרחם עליו יותר, וע"כ כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, והוא נתן הרחמנות לסיבה נודעה לו יתברך ואפס זולתו. ונחזור לענינינו לפרש הפסוק שהתחלנו, כי שמעתי לפרש הפסוק (תהלים פ"ה) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, (תהלים פה יג) גם ה' יתן הטוב. על פי שמקשין חכמי האמת איך שם הויה ב"ה מקור הרחמים כנודע הוא בהיפוך אתוין, דיו"ד קודם לה"א, והלא מוסכם בפי חכמי האמת דאותיות כסדר בדרך אבג"ד הוא רחמים, ולהיפך בדרך תשר"ק הוא דין. והשיבו דבאמת באבג"ד היו"ד קודם לה"א בצירוף, דהיינו א' וגם ב', הוא ג'. ועוד גימ"ל, הוא וא"ו. ועוד ד', הוא יו"ד, ואחר כך ה"א, והבן. והנה אמרו חז"ל במסכת שבת פרק הבונה (שבת דף ק"ד.) אתי דרדקי לבי מדרשא ואמרו מאי דלא אתמר כוותי' בימי יהושיע בן נון, אלף בית אלף בינה, ר"ל למוד תורה, ג"ד גמול דלים, עד כאן. ונמצא לפי זה מי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים, נמצא מקיים ומצרף אבגד, אם כן הויה אצלו כסדר והוא רחמים. מה שאין כן אם אינו עוסק בתורה ובגמילות חסדים, נמצא עוקר אותיות אבג"ד דהא אין מקיימן, וממילא דהוי השם בהיפוך אתוון והוא דין. ועל פי זה מבואר הפסוק הנ"ל אמת מארץ תצמח, היינו התורה דנקרא אמת, דכתיב (משלי כג כג) אמת קנה, וכמו שדרשו חז"ל בברכות (דף ה' ע"ב) על פסוק (משלי טז ו) בחסד ואמת יכופר עון, עיין שם. ואמר מארץ תצמח, דלא בשמים הוא, וצדק משמים נשקף, כי העושר מלפניו והכל שלו ומידו נתנו לו, ור"ל אם עוסקין בתורה ובגמילות חסדים, אז גם ה' אף שהוא בהיפוך אתוון, יתן הטוב כי אזי הוא ישר ולא הפוך ח"ו, עד כאן שמעתי. ועל פי זה נראה לי לפרש מה שאמרו חז"ל (ב"ר ל"ג ג') דרשעין מהפכין מדת הרחמים למדת הדין. דהיינו דר"ל דמהפכין מדת הרחמים, דהיינו שם הויה שהוא מדת הרחמים, מהפכין אותו בהיפוך אתוון, ועל ידי כן נעשה ממנו מדת הדין כנ"ל. ועל פי זה מבואר הפסוק כי ההרים ימושו וגו', דהיינו אף שזכות אבות ואמהות יתמו, רק וחסדי דייקא מאתך לא ימוש, שתעסוק בגמילות חסדים דהוא השפעה ממדת חסד שלי כאמור, וברית שלומי לא תמוט, היינו התורה שנקרא ברית כמו שנאמר (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. וגם נקרא שלום, כמו שדרשו חז"ל בברכות (דף ח' ע"א) על פסוק (תהלים נה יט) פדה בשלום נפשי, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה פדה) דהיינו תורה דכתיב בה (משלי ג יז) וכל נתיבותיה שלום, אז אמר מרחמך ה' דייקא, והבן. ועל פי זה נ"ל לפרש במה שאמרו חז"ל (ר"ה דף י"ח.) על הא דכתיב (שמואל א' ג יד) אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה, ואמרו בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים, עד כאן. נ"ל הטעם משום דאמרו חז"ל (ויק"ר י"ז ד') אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה. והנה בבני עלי לא מצאנו הגזירה רק בעסקי נפשות, וצריך לומר דעונש גרם שלא להתנהג עמהם בדרך הרחמים, ואם כן כד יעסקו בתורה וגמילות חסדים דאז יחזקו מדת הרחמים כאמור, אם כן ממילא דבטל גזירתא. ועל פי זה יתבאר הירושלמי שהתחלנו, דהן הן דברי הירושלמי לפרש קרא הנ"ל דכי ההרים ימושו כמו שפרשתי, וזהו דבריו אם ראית זכות אבות שנתמוטטה וכו', לכו והדביקו בחסד דהיינו שיעשו חסדים. וזה אמרו מכאן ואילך וחסדי מאתך לא ימוש, כמו שפירשתי דקאי על חסד שיעשו ישראל וכו', אז אמר מרחמך ה' כמ"ש והוא היעוד, אבל וחסדו מאתך וגו' לאו יעוד היא, רק ציווי לכך מביא כל הפסוק.